: נקודותיים

מאת: יוסף בן עוז

אירועי הקורות אותנו מאז השביעי לאוקטובר שוברים תפיסות שהיו לנו לאלילים. ואולי הגיע הזמן לשבור אליל נוסף.

דומה כי הנקמה – כקונספט – סובלת מיחסי ציבור רעים. היא הועמדה בקונטקסט אמוציונלי וזוהתה אוטומטית עם יצרים קמאיים של תאוות רצח או דם, שלא בטובתה. אמנם היא בטבעה קצת "משחק באש", כי באמת יש דבר כזה יצר נקמנות, וצריך בהחלט להיזהר ממנו ולא לעודד אותו; אבל יצר זה הוא לא הנקמה.

הנקמה היא התביעה האנושית הפשוטה שהצדק ייראה. זוהי תפיסת מוסר, לא חתרנות תחתיו. התביעה כי עוולות, בייחוד מטורפות ובלתי נתפסות כגון מה שעשו בנו פלסטינאיי עזה, לא תעבורנה לסדר היום, היא המוסר המדויק. לבד מענייני הבהרת המוסר והצדק ה"עקרוניים" הרי שיש לה גם היבט פרקטי ופשוט: רצוננו הוא לשנות את המציאות מן הקצה לקצה: צריך שמה שעשו בנו חלאות אלו בשביעי לאוקטובר ייעקר מן היסוד בלב כל אדם המהלך על פני האדמה; בתום המלחמה, ההישג הנדרש הוא שכל מי שליבו הברברי משיאו לעשות עוולות אפילו פחותות בהרבה מן הזוועות הללו, ידע באופן מוחשי שמעשיו לא יעברו בלא נקם אשר ימוטט אותו סופית. שיתחלחל מעצם המחשבה ושיפחד וירעד ממה שעתיד לקרות לו אם רק יעיז לחשוב בכיוון הזה. אי אפשר להתפשר על פחות מזה, משום שפחות מזה משמעו שהותרנו גדם לח ועסיסי באדמה החרוכה, שעבר את התופת שהבאנו עליו ושרד אותה ועל כן יגדל כך שיחשוב בליבו שאפשר לשוב אל דרכו הנאלחה בלא שייתבע לשלם על כך מחיר שאין ממנו חזרה. לפנינו אם כן תביעה כפולה: השבת הצדק האנושי על כנו באופן הנראה לעין כל, בד בבד עם החרבת המחשבה שהרוע הצרוף הוא נתיב אפשרי במציאות. או במילים פשוטות יותר: השגת שלום אמיתי ובר קיימא. הנתיב הנכון ללכת בו אם מעוניינים להשיג שלום בעולם שבו עדיין שולטות תרבויות ברבריות, הוא נקמה מוחצת וכואבת המלווה בניצחון חד משמעי השובר את הרוח והתרבות של הברבריים ומאדיר את הלא-ברבריים. בעולם שבו לא כולם חולקים את עולם הערכים האנושי והחומל, אי אפשר לייצר שלום באמצעות ניירות חתומים.

אמנם, הסיכון שמזהים (ובצדק מסוים) אנשי מחנה השלום שבתוכנו 'שאם ננקום אנחנו עוד עלולים להיות כמוהם', נראה על פניו כסיכון ממשי. וראוי להרחיב מעט בנקודה זו. האם צעידתנו בנתיב המלחמה העקובה מדם, בנתיב הנקמה, לא יהפוך אותנו להיות ברבריים לא פחות מאלו שיצאנו נגדם?

חובה לומר בקול ברור את התשובה: לא.

הסיכון הזה הינו נכון באופן תיאורטי בלבד, אך למעשה הוא פשוט לא קיים. מה ששוכן בלב הקוד התרבותי של אויבינו במשך אלפים בשנים, אצלנו הוצא לחלוטין מהמערכת. התרבות העברית על מסלול התפתחותה לאורך הדורות מעולם – אף לא בתקופותיה הלוחמניות והזוועתיות ביותר – לא הידרדרה לקוטב הברבריות. היו לה לתרבותנו תקופות איומות בהיסטוריה שלה, אך האכזריות כמעט ונעדרה ממנה לחלוטין. אם נכון הדבר למרחב הפנימי שלנו כחברה, הדבר נכון שבעתיים בכל הנוגע ליחסינו אל אומות העולם: מאז ימות התנ"ך, כמעט כל חפצו של העם היהודי (ולמעשה של כל שנים עשר שבטי הישראלים), היה פשוט להיות כמו כולם, כאשר המגמה הבולטת ביותר בתנ"ך היא הכמיהה לאמץ בכל לב את כל מאפייני התרבויות, המנהגים, האמונות ואורחות החיים של הגויים שהכרנו, אפילו אלו הרחוקים מאיתנו. אנחנו רוצים מאוד להיות כמו כולם משום שבפשטות אנחנו מזדהים עם כולם. דברים אלו ראויים להתבאר היטב במאמר נפרד, ועוד יתבהרו בבוא העת, אך לעת עתה נסתפק בהנחתה של תובנה עקרונית זו על השולחן.

טעותם של האנשים הטובים שלנו, אנשי השלום שביננו, היא שהם סבורים שכללי המוסר וההתנהגות האנושית הם כללים אוניברסאליים, וכי כל בן אנוש פועל באותו האופן, מונע על ידי אותם דברים. האמת הפשוטה היא שאין אחידות רובוטית כזו בטבע: תרבויות שונות פועלות באופנים שונים. הערכים הראויים והרצויים הם אולי אוניברסאליים אך המימוש שלהם – ה"הלכה למעשה" אם נרצה לכנות זאת כך – מוכרח לקחת בחשבון את התרבות שבה עוסקים. בעוד שבקרב היהודים כל כמה שלא תעודד נקמה, לעולם לא תוכל להגיע אפילו קרוב לפגורום פלסטינאיי עזה, הרי שאפילו עידוד מועט של הנקמה בקרב בני התרבות ה'פלסטינית' מוביל בהכרח לזוועות  מחרידות שאין הדעת סובלתן. העם העברי שומע זה מעל אלפיים שנים על היותו העם הנבחר: הגמרא, ההלכות והאגדות שלנו כולן מלאות מהתוכן הזה מקיר לקיר. בחירת העם היהודי לעם סגולה היא מן היסודות של תרבותנו. ובכל זאת, מעולם לא ראינו מתאבד יהודי מפוצץ עצמו במסעדה מלאה בגרמנים, או חמושים יהודים חודרים לבית משפחה ערבית בעודם ישנים במטותיהם בבוקר חגם, רוצחים את האבא, כורתים את ראשי הילדים ואונסים את האמא תוך ביזוי גופתה עד לרציחתה ברגעי השיא של האקט. גם עתה, לאחר שהתבררו ממדי הזוועות שעשו בנו ערבים אלו, לו היית מציב את הזועמים שבחיילינו אל מול משפחה 'פלסטינית' בעזה עצמה ונותן להם יד חופשית לעשות בם ככל העולה על רוחם, לא היית מוצא אף לא אחד בהם שהיה יכול להגיע לדיוטה כזו של ברבריות, בלא שיקיא את נשמתו מעצם המחשבה. וכל זאת חרף היות הערבים הללו אויבים עקובים מדם בפועל, כאן ועכשיו, והגרמנים האחראים הבלעדיים לרציחתם של שישה מיליונים מעמנו, אסון בקנה מידה הנישא מעל להיסטוריה.

דווקא עתה, מעומק ימניותי מוצא אני פיכחון מחויב המציאות ומחשבה מחדש על עמדותיי. חייב אני לומר את מה שלמדתי להכיר בנסיבות כה נוראיות: האינטואיציה של השמאל הישראלי היא בעומקה באמת אינטואיציה זכה. היא נובעת מן האמונה הכנה הטבועה בליבם כי האדם באשר הוא אדם, הינו ביסודו באמת טוב. עמדה זו היא הנר לרגליהם. ואמנם אף אני סבור כי תפיסה זו יש לה בסיס, אלא שאין מנוס בעיני מלהכיר בכך שהיא מוכרחת להתאזן עם ההבחנה שהבאתי לעיל: כשהתרבות הופכת לתרבות של מוות אין לה תקנה זולת הנקמה המפכחת שתמוטט אותה מן היסוד, עד שהזעזוע העמוק הזה יחלחל אל נפשות הנותרים ויעורר אותם לסגת מזוועותיהם.

אפשר ורצוי לשאול שאלה נכונה נוספת: האם אין הנקמה בעצם מעגל שמזין את עצמו? כל פעולה, בין אם תהיה כזו הנובעת מן הרצון להשיב צדק ובין אם כזו הנובעת, נאמר, מיצר נקמני – תמיד תיענה בתגובה מן הצד השני. האם אנחנו בכנות יכולים לראות סיטואציה שבה מעשה נקם יתקבל בשתיקה והכנעה? והרי כך נוצר מעגל דמים ומי יהין לשבור אותו?

אלא שהשאלה הזו מניחה הנחת מוצא שאין לה שום ביסוס במציאות: היא מניחה שהתגובה האוטומטית של הברברי היא תגובה של השבת מלחמה. אלא שבני אדם אינם פועלים כך במציאות. הניסיון מלמד כי בעת שמכה קשה מנשוא ניחתת על ראשו של אדם, הוא לא מסוגל להשיב מלחמה. הוא נאלם דום. הוא קופא על עומו, מבועת לחלוטין. מכה קשה, המתאפיינת בצעדים שמזעזעים אתהנפש גורמים אף להופעתה של טראומה עמוקה המזעזעת את עומק הנפש. עבור אדם ברברי, קרי כזה שברור לו מעל לכל ספק שכוח ידו הבלתי מנוצח הוא הדרך להשיג כל מה שרק יתאווה לו, ושאין גבול לאכזריותו – גם יווכח ללמוד אגב כל אלו שיעור חשוב מאוד על בשרו ממש: הוא ילמד שלמעשה לברבריות שלו אין נצחון מוחלט ומובטח, ושיש גבול להישגיה של האכזריות. הוא גם ילמד שאכזריותו זו משמעה התמוטטות טוטאלית שלו, כזו שאין ממנה תקווה להשתקם.

הדברים הללו ברורים לא משום שאני טוען אותם, אלא משום שהם נובעים מתוך הניסיון האנושי הפשוט לאורך ההיסטוריה. מה שצריך לשאול הוא אם כן, ההיפך הגמור: מניין לנו הביטחון הזה (בעצם), ש"כל פעולה, תמיד תיענה בתגובה מן הצד השני?" למה לא העלינו בדעתנו שלמעשה ההיפך הגמור הוא שיקרה? אם חשבנו שנקמה היא מסלול בטוח לעוד נקמה ושלכן הכלה וחמלה כלפי הברברים היא הדרך הנכונה – קונספט מעוות זה פשוט התפוצץ לנו בפרצוף בשביעי לאוקטובר. אדם או קבוצה אנושית המעריצים את הכוח עד פלצות ומעולם לא ויתרו על החלום להשיג הכל בדם ובזוועות, האם לא סביר להניח כי הדבר היחיד שיפרק אותם מהעיוות הזה זה להיווכח מעל לכל צל של ספק שמעשיהם ממיטים על ראשם אסון סופני? אם שפת הכוח היא כל עולמם, כיצד יבינו שפה אחרת זולתה?

שומה עלינו אם כן, לטהר את שמה המבוזה של הנקמה. עלינו להשיב את הנקמה אל סדר היום, ולעשותה כך  שהיא אכן תוביל לעשיית הצדק, למיטוט הרוע ובכך לנטיעת הייאוש ממנו בלב כל הברבריים, עד שהזעזוע שלהם ושל תרבותם יגרום להם, בתהליך ארוך של התפכחות, לשוב בהם מדרכם הרעה, לאלתר ולתמיד.